נדחתה בר"ע על גז"ד שניתן למבקש בעבירה של ניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות

           המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בפתח-תקוה (פ 3270/05) בגין עבירה של ניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 274(2) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 28.6.2005 ניסה המבקש לתקוף באמצעות טוריה שוטר בעת שהלה רדף אחרי קטין בו חשד בביצוע עבירה. לאחר שהשוטר הבחין במבקש העומד לתקוף אותו, הורה לו השוטר לעצור, ומשלא עשה כן ירה השוטר ארבע יריות מאקדחו, שגרמו למבקש להשליך את הטוריה.

           ביום 21.7.2005 הרשיע בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד סגן הנשיא א' ד' גולדס) את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

           בטרם מתן גזר הדין הוגש לבית משפט השלום ביום 1.10.2005 תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש. בתסקיר ציין שירות המבחן כי המבקש לוקח אחריות על התנהגותו ומבין את חומרתה, ומשכך המליץ על הטלת עונש של שירות לתועלת הציבור.

           ביום 11.7.2006 גזר בית המשפט השלום על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע ועבירות נגד שוטרים מסוג פשע; ושבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות אלימות פיזית מסוג עוון ועבירות נגד שוטרים מסוג עוון.

           על גזר דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו.

           בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-נ' אחיטוב) דחה את הערעור בקובעו כי בהתחשב באופייה של העבירה והעבירות הקודמות העומדות לחובת המערער, אין מקום להתערב בענישה.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה שב המבקש וטוען כי שגה בית המשפט משהחמיר בעונשו חרף נסיבותיו האישיות וחרף המלצת שירות המבחן. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982).

           יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין אין מקום לקבל את הבקשה. הטענות אותן מעלה המבקש בבקשתו נשקלו על ידי הערכאות הקודמות והעונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים. לנוכח עברו של המבקש ולנוכח חומרת העבירה, צדק בית משפט השלום משנמנע מלקבל את המלצת שירות המבחן שלא להטיל עליו עונש של מאסר בפועל.

           אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           לאור האמור, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.

           עם זאת, לאור בקשתו של המבקש כי יתאפשר לו לבלות בתקופת חג אלאדחא בקרב בני משפחתו, הריני מורה כי עליו להתייצב ביום 25.12.2007, לא יאוחר מהשעה 9:00 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.

           ניתנה היום, כ"ו בכסלו התשס"ח (6.12.2007).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ